בשבת יצאתי לטיול. תוך כדי הטיול התפתחה שיחה עם אחד המטיילים. הוא סיפר שהוא רוכב על אופניים, והשתתף בתחרויות ובטריאתלון. ניסיתי להבין מה מושך אותו בזה? איזה הנאה הוא מקבל מלהיות בתחרות? הוא אמר שהתחרות מול האחר מאפשרת לו לממש את הפוטנציאל והיכולות שלו, ושבלי התחרות הזו הוא לא היה מצליח להביא את עצמו לזה.
הרהרתי לעצמי בנושא.
האם כדי לממש את הפוטנציאל שלנו, אנו צרכים להתחרות באחר?
האם ההצלחה שלי תלויה ביעדים שהשגתי לעומת האחר? האם זה באמת יהפוך אותי למאושרת, למסופקת, לממומשת?
ומה עם כל המתח, הגופני והנפשי שאנו נמצאים בו, תוך כדי? ומה קורה אם אתה מפסיד בתחרות? כיצד זה ישפיע על הערך והדימוי העצמי שלך? האם הערך שלנו תלוי בהישגים ובמטרות חיצוניות?
לעומת זאת, בהמשך הדרך עמד דוכן קטן שבו מכרו פיתה עם לבנה. זו הצלחה, חשבתי. האדם לקח לעצמו זמן וחשב, איפה אני אמקם את הדוכן שלי כדי שאצליח להשיג את מלוא הלקוחות הפוטנציאלים שלי? ואכן כמעט לאורך כל היום, היו שם המון מטיילים.
לפעמים בחיים, צריך לעצור, לנשום, ולבדוק איפה אני בתוך כל הרעש שמסביבי? האם אני רוצה לרוץ כמו כולם בחיים, להיות במרדף אחרי החיים? אחרי השגת היעדים. או שאני מוכן רגע לעצור, להתבונן פנימה. ולנסות להבין. מה אני רוצה? מה יעשה לי טוב? אולי זה בכלל לא מה שמצפים ממני, אבל כשנדע לעצור ולהקשיב לעצמנו, נגלה מה באמת עושה לנו טוב. ואיפה באמת נצליח לממש את עצמנו.
ולא לשכוח להקשיב לגוף. לפעמים הוא יודע עוד לפני שהנפש יודעת. הוא יהפוך חולה, או חלש, או סתם בלי כוחות. זה לא סתם. הוא מספר לנו על הנפש שלנו.
וכמו שאחד המטיילים אמר: אני רוצה להוביל את החיים שלי, ולא לתת לחיים להוביל אותי.
ואני אומרת: קצת אנחנו מובילים את החיים שלנו, וקצת החיים מובלים אותנו. אבל מה שחשוב, שלא נעביר חיים שלמים, בלרוץ ולהספיק, מבלי להבין למה בכלל אנחנו רוצים.
כי החיים הם לא תחרות מי מגיע יותר רחוק. המטרה בחיים להגיע הכי רחוק, שאתה יכול ורוצה, והכי חשוב הכי רחוק בקצב שלך, בדרך שלך, ואיפה שמתאים לך.
ואיך אפשר פוסט כזה בלי להוסיף את השיר של דודו טסה/ אני רץ