כמעט חמש שנים היה בטיפול ועבר דרך משמעותית:
למד לווסט את תגובותיו הרגשיות, להכיל תסכול, הפסד והצליח לשתף ברגשותיו בצורה פתוחה ובוגרת.
הוריו משתפים בפגישת הסיכום, שבתחילת הדרך, לא הבינו שזה תהליך. חשבו שיבוא לכמה מפגשים, אתקן אותו והכל יסתדר.
כל כך שמחתי על השיתוף, כי מי שלא מגיע מתחום הטיפול לא מבין זאת. גם אני קיבלתי מהשיתוף שלהם את ההבנה שחשוב לשים לזה דגש בתחילת התהליך. היכולת לשתף את המטפל בפחדים, קשיים ואי הבנות הם הזדמנות לגדילה והתקרבות הדדית .
ואכן בשביל לעבור תהליך רגשי משמעותי צריך להגיע לטיפול עם אוויר לנשימה. להבין שאנו יוצאים יחד למסע (המטפל והמטופל). יחד חוקרים ומגלים את השבלים בהם רוצה המטופל ללכת ובאיזה קצב ודרך ילך בהם. אי אפשר לדעת מראש כמה זמן זה יקח, זה מאוד אישי וצריך לאפשר לעצמנו זמן מרחב לבנות אמון ולהתמודד עם כל מה שנפגוש יחד במסע.
ולפעמים כל מה שילד או מבוגר צריך זה מישהו להפקיד בו את עולמו הרגשי, ושרק יהיה נוכח וקשוב, לא יגיד לנו באיזו דרך ללכת, רק יתבונן יחד איתנו ויעזור לנו להבין ולבחור את הדרך שנכונה לנו.